החלטה בתיק רע"פ 796/13

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר ניתן על-ידי כב' השופטים א' פרקש - סג"נ; א' דראל; ו-ע' שחם, בעפ"ת 51872-11-12, מיום 1.1.2013. במסגרת פסק דינו, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים (להלן: בית-המשפט לתעבורה), אשר ניתנו על-ידי כב' השופט א' טננבוים, בפ"ל 130-04-12, מיום 4.11.2012.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר ניתן, כאמור, ביום 1.1.2013. ביום 28.2.2013, עיכב בית-משפט זה את עונש המאסר שהוטל על המבקש עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

נגד המבקש הוגש כתב אישום, אשר ייחס לו עבירות של נהיגה בפזיזות, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); אי-ציות לרמזור אדום, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 12.1.2012, בשעה 01:00 או בסמוך לה, הבחינו שני שוטרים, אשר היו בסיור שגרתי ביישוב בית חנינא, במבקש בעודו יושב ברכבו ושותה, ביחד עם שני אחרים, משקאות אלכוהוליים. השוטרים לקחו מיושבי הרכב את המשקאות, השמידו אותם, ורשמו את פרטי השלושה. כעבור מספר דקות הבחינו השוטרים במבקש, כאשר הוא נוהג ברכבו לכיוון צומת חיזמה, לאחר שהוריד את חבריו בביתם. השוטרים כרזו למבקש לעצור את הרכב בעודם מפעילים אורות מהבהבים. מיד כשהבחין המבקש בניידת המשטרה, הוא החל לנוס מפניהם, בנסיעה מהירה לכיוון צומת חיזמה, תוך שהוא חוצה צומת מרומזר באור אדום וביצוע פניית פרסה. ניידת המשטרה דלקה אחריו, תוך שמירת קשר עין רצוף, עד שהמבקש עצר את רכבו וניסה לברוח רגלית מן המקום. תוך פרק זמן קצר, נעצר המבקש על-ידי השוטרים. על יסוד עובדות אלה, הואשם המבקש בעבירות של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו; נהיגה בפזיזות; נהיגה בשכרות; אי-ציות לרמזור אדום; ונהיגה ללא רשיון נהיגה תקף וללא פוליסת ביטוח בת תוקף.

בית-המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות, אשר יוחסו לו בכתב האישום. זאת, לאחר שנקבע, כי בעוד שהגרסה שהציג המבקש בבית-המשפט היתה "תמוהה לחלוטין", גרסתו של עד התביעה המרכזי, השוטר שעצר את המבקש, היתה אמינה דיה כדי לבסס, עליה בלבד, את אשמתו של המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהקשר זה הוסיף בית-המשפט, וקבע כי בהכרעת הדין לא ניתן משקל לעדותו של השוטר הנוסף אשר עצר את המבקש, וזאת מכיוון שבשל היעדרותם מן הדיון בבית-המשפט, המבקש או באת-כוחו לא חקרו, את אותו עד בחקירה נגדית.

           על-יסוד האמור לעיל, הרשיע בית-המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לאחר שקבע, כי המשיבה הוכיחה, מעל לספק סביר, כי "[...] [המבקש] נהג כשהוא שיכור, נמלט מן השוטרים ועבר את כל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום".

           באותו מעמד גזר בית-המשפט לתעבורה את עונשו של המבקש. בפתח גזר הדין עמד בית-המשפט על החומרה שבמעשיו של המבקש, בקובעו, כי "כפי שכבר ציינו יותר מפעם אחת יש חומרה יתירה לבריחה משוטרים עם רכב. לא רק בגלל כבודם של השוטרים שגם בו אין לזלזל אלא בעיקר משום שמרדפים משטרתיים מסתיימים פעמים רבות בתאונות דרכים קשות".

           על דברים אלה הוסיף בית-המשפט לתעבורה והדגיש, את עברו הפלילי והתעבורתי העשיר של המבקש, ואת העובדה, כי רמת האלכוהול, אשר נמדדה אצל המבקש, בסמוך לאחר ביצוע המעשים מושא כתב האישום, הייתה גבוהה, במאות אחוזים, מהמותר בחוק.

           לצד כל אלא שקל בית-המשפט, לקולא, את נסיבותיו האישיות המורכבות של המבקש ואת העובדה שהתנהגותו העבריינית "התמתנה" בשנים האחרונות.

           על-יסוד האמור לעיל גזר בית-המשפט לתעבורה על המבקש עונש של 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 7 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור, במשך שלוש שנים, עבירה של נהיגה בזמן פסילת רשיון; ופסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה, לתקופה של 36 חודשים, שמניינם מיום מתן גזר הדין. בנוסף, הורה בית-המשפט לתעבורה על הפעלה, בחופף, של עונש מאסר מותנה, אשר הוטל על המבקש בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ. 3103/06), והוארך על-ידי אותו בית-משפט בתיק מאוחר יותר (ת.פ. 6002/07). לאור נסיבותיו האישיות של המבקש, החליט בית-המשפט, לפנים משורת הדין, שלא להטיל על המבקש קנס.

ביום 27.11.2012, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו דאז, עו"ד חיים קאפח, ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית-המשפט לתעבורה לבית-המשפט המחוזי בירושלים. את ערעורו תלה המבקש בשני טעמים עיקריים. תחילה, נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משהרשיעה את המבקש על-יסוד עדות יחידה, תוך שדחתה את גרסתו של המבקש, אשר נתמכה, כך נטען, בעדותו של אדם שלישי, שהודה בפני בית-המשפט, כי הוא זה שנהג ברכב. בהמשך, טען בא-כוח המבקש, כי בית-המשפט לתעבורה חרג מסמכותו העניינית, הקבועה בסעיף 25 לפקודת התעבורה, בהרשיעו את המבקש בעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, עבירה המצויה מחוץ לתחום סמכותו.

           לחילופין, טען המבקש, כי העונש שנגזר עליו חורג לחומרה מרף הענישה המקובל בעבירות כגון דא, וזאת בשים לב, בין היתר, לנסיבותיו האישיות המורכבות. לפיכך, עתר המבקש לביטול עונש המאסר בפועל, אשר נגזר עליו.

           ביום 1.1.2013, בפתח הדיון בערעור, ולאחר שיג ושיח שקיים בא-כוח המבקש דאז עם בית-המשפט, הודיע בא-כוח המבקש, כי הוא חוזר בו מהערעור על הכרעת הדין, אך הוא עומד על הערעור לעניין חומרת העונש. בעניין זה, ציין בא-כוח המבקש דאז, כי "בהמלצת בית המשפט אני חוזר בי מהטענות לעניין הכרעת הדין ואמקד את טיעוני לגבי העונש שנגזר על[המבקש]".

           באותו מעמד, ולאחר ששמע את טענות הצדדים, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על חומרת העונש. בית-המשפט המחוזי קבע, כי בנסיבות המתוארות בכתב האישום, בשים לב לכמות האלכוהול שנמדדה אצל המבקש, ולעברו הפלילי והתעבורתי המכביד, הרי שהעונש שנגזר עליו אינו חמור יתר על המידה "ובוודאי שלא עד כדי הפחתתו על ידי ערכאת הערעור".

הבקשה

ביום 30.1.2013, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו החדש, עו"ד בסאם אסעד, בקשת רשות ערעור, לבית משפט זה. את בקשתו תלה המבקש במספר טעמים עיקריים. ראשית, נטען, כי שגתה ערכאת הערעור משקבעה, מבלי לקבל את הסכמתו המפורשת של המבקש, כי הלה חוזר בו מהערעור על הכרעת הדין. בהקשר זה נטען, כי אין בהסכמת בא-כוחו דאז, להוות תחליף להסכמתו הפוזיטיבית והמפורשת של המבקש עצמו. לגופם של דברים, חזר המבקש וטען, נגד המשקל הרב, אשר נתנה הערכאה הדיונית לעדותו של עד התביעה המרכזי, ולקביעות העובדה שנקבעו בהתבסס על עדות זו. עוד נטען, כי הסתירות וחוסר ההיגיון העולה מגרסת עדי התביעה, מצדיק, כשלעצמו, את קבלת בקשת רשות הערעור.

           אשר לחומרת העונש, טען המבקש, בין היתר, כי הערכאות הקודמות החמירו עימו יתר על המידה, משלא שקלו כראוי את נסיבותיו האישיות המורכבות. עוד טען המבקש, כי שגתה הערכאה הדיונית כאשר שקלה בגזר דינה, לחומרה, את בחירתו לעמוד על זכותו לנהל הוכחות בתיק.

           בנוסף, טען המבקש, כי משלא הונחו בפני הערכאה הדיונית כתב האישום וגזר הדין המקורי, בת"פ 3103/06, אשר בו, כאמור, נגזר עליו עונש המאסר המותנה, (להלן: גזר הדין המקורי), אלא רק גזר הדין בת.פ. 6002/07, שבמסגרתו האריך בית-משפט השלום בירושלים את עונש המאסר המותנה (להלן: גזר הדין המאריך), הרי שהערכאה הדיונית לא היתה רשאית להפעיל בתיק הנוכחי את עונש המאסר המותנה.